מפרברי וושינגטון ללוד: האמא שעולה לארץ ישראל בעקבות הגשמת החלום של בתה
את שנות ילדותה העבירה שרה בניסטי, מחוץ לוושינגטון די סי, בפרבר עם קהילה יהודית חזקה, שם למדה בבית ספר יהודי, שם גם למדה עברית והייתה מעורבת בפעילות ציונית ובתנועות נוער. מגיל 16 היא חלמה לעשות עליה לארץ ובגיל 18 הגיעה לבד לישראל.
להיות חלק מההיסטוריה היהודית
המניעים שלה היו מתוך ציונות ורצון להיות חלק מההיסטוריה של העם היהודי. היא האמינה שמדינת ישראל זה נס ולא כל דור זוכה לראות לחוות את זה. שרה רצתה שאת חייה היא תעביר בתוך הנס הזה.
ומשם, את שגרת החיים האמריקאים היא החליפה בעיר לוד. “יש הרבה יתרונות”, מציינת שרה, “בעצם”, היא מחדדת, “לא עליתי היישר ללוד, אלא התגוררתי כמה שנים לפני-כן ברמת גן, ירושלים ותל אביב. אבל שהחלטתי להתחתן ולהקים משפחה, ראיתי בלוד המון פוטנציאל ומקום שתואם את הערכים שלי. מקום רב תרבותי, עם אנשים מכל קשת החברה הישראלית וחיים בשלווה אחד ליד השני”. בן זוגה, ליאור בניסטי, התגורר בלוד כבר כמה שנים לפניה, ולמעשה, הוא חלק מהקהילה התומכת שלה, שימש עד לאחרונה כמנהל מרכז הצעירים בלוד.
החלום היה – לעלות לישראל
“תמיד ידעתי שאגיע לישראל!”, אומרת שרה בגאון, “בשנת 2014 הגעתי ללוד בסיור של אקטיביסטים חברתיים ופגשתי פעילים (בין היתר את ליאור, בן זוגי העתידי). קנאתי באנשים שפגשתי. כמה ערכים והשפעה יש להם להגיע לעיר זרה. אבל אז לא היה לי את האומץ לבוא לבד. בסוף הגעתי ללוד כאשר אני כבר בזוגיות. זה היה בשנת 2016”.
לשרה, לקח זמן להכיר את העיר ואת השכנים אבל דיי מהר היא התאקלמה. הולדת בתה גרמה לה להכיר יותר את העיר ואנשים שבה. לדבריה, העיקר הסיבות שבעקבותיהן היא תקעה יתד בעיר לוד, הן, “הרב תרבויות שלה. הנוחות להגיע לכל מקום בארץ לצד התנופה שאני רואה בעיר”.
עליה גוררת עליה: המסלול של האם בעקבות הבת
“בעזרת השם”, חושפת שרה בחיוך, “אמא שלי מתכננת לעשות עלייה בעוד כמה חודשים, כך שבעוד עשר שנים אני רואה את המשפחה שלי גדלה. הגעתי לבד עם 3 מזוודות, היום יש לי בן זוג, ילדה, משפחה מורחבת של בעלי ואמא שבדרך לארץ ישראל”…
