היא נולדה בעיר קזבלנקה שבמרוקו, אך בטרם חגגה שנתיים ימים, עלתה ארצה עם משפחתה • היא התחנכה במוסדות החינוך בלוד, שיחקה ברחובות שכונת מגוריה בילדותה, וכיום היא חברת כנסת מן השורה • קטי שטרית, חוזרת בשיחה נוסטלגית אל העיר בה גדלה, ומספרת בערגה על החיים במעברה • גם: על המאכל שמחזיר אותה שנים לאחור, והדמות שהעריצה וממשיכה את דרכה, וגם מפרגנת לראש העיר, עו"ד יאיר רביבו שמשאיר את חותמו בכל תחומי העשייה בלוד• לכתבה המלאה >>>
מקזבלנקה, דרך לוד – למשכן הכנסת: בשנת 1960 נולדה קטי שטרית להוריה רפאל וג'וזט פרץ. כשהייתה בת שנה ושמונה חודשים, עלתה המשפחה ארצה והשתקעה במעברה באזור הישן של לוד, שכיום משמש את אזור התעשייה המתפתח של העיר.
שטרית, (59) נשואה ואם לשלושה ילדים, מתגוררת כיום בבית שמש. בבחירות לכנסת ה-22 היא הוצבה במקום ה-32 ברשימת הליכוד ונבחרה כחברת כנסת מן המניין.
"בשנת 1962, עלינו ארצה מכל קצוות תבל", חוזרת שטרית אל אותם הימים. "היינו מרוקאים לצד רומנים ותימנים לצד אשכנזים. לארץ הקודש הגעתי עם הוריי, אחותי הגדולה ושתי סבתות". היא משחזרת: "גרנו בצריף קטן במשך למעלה מעשור שנים, אבל היה לנו הווי חיים מיוחד במעברה. אני זוכרת, שכל יום שלישי בשבוע היה את "יום הקוסקוס". כל הילדים בשכונה היו מגיעים לאכול את ה'מעדן'. בכל פעם אישה אחרת הייתה פותחת לנו שולחן בביתה. היינו חוזרים מבית הספר ומיד יוצאים לשחק. לא ראינו את הבית עד שקיעת החמה. כולנו, הילדים, היינו משחקים יחדיו ובצוותא".
ילדות חסרת דאגות
הח"כית, ששגרת יומה העמוס מתחיל מוקדם בבוקר ומסתיים בשעות הלילה המאוחרות, מתרפקת על העבר, וחוזרת אל הילדות בלוד. "גרנו בצמידות לפרדסים", היא מספרת בערגה. "אני זוכרת נחל שהיה עולה על גדותיו בעונת החורף, ואז היו מפנים את כל התושבים לאולם הספורט של בית הספר היסודי 'רמז' שם היינו ישנים על מזרונים, כי פשוט לא הייתה ברירה אחרת. בכל עונת גשמים – הכל היה נהרס".
היום, בשנות האלפיים, לילד הישראלי יש משחקים לרוב. רובוטי, חשמלי ואוטומטי. אך שטרית מציינת כי "המשחקים שלנו היו רק משחקי חצר. מאבנים יכולנו לשחק 'חמש אבנים', ובעונת פרי ה'משמש', היינו משחקים עם הגוגואים. בנוסף, היו לנו גם תחרויות שירה. בסך- הכל, זאת הייתה ילדות חסרת דאגות ומלאת שמחה".
אי-שם בשנות ה- 70, החלו לבנות את השכונה החדשה רמת אשכול. המדינה פינתה את המעברות בכל רחבי הארץ וגם את משפחת פרץ העבירו לשכונה הטריה שהוקמה. מגיל 12 עד 18, לפני שהפכה להיות עתודאית, גדלה הנערה קטי בשכונה.
המורה לטבע שהשאירה רושם
בשנות ילדותה, למדה שטרית בבית הספר 'רמז' שנסגר לאחר שפינו את המעברה הסמוכה לו, לפני שנים רבות. עם המעבר של תושבים רבים מהמעברה לשכונה החדשה, כבר לא היה צורך בבית הספר השכן. את הלימודים בכיתות ז'-ח' היא למדה בבית הספר 'ויצמן', ולאחר מכן המשיכה אל תיכון 'מקיף רמלה', שם סיימה את לימודיה בהצלחה.
שטרית חוזרת עשרות שנים לאחור, לילדותה בעיר לוד, ומספרת: "בבית הספר היסודי הייתה לנו מורה לטבע בשם יפה. אני זוכרת שהיא הייתה אישה חזקה אך טובה. היא כיהנה כסגנית מנהלת והשליטה סדר. היא יכלה להיות קשוחה, אך מצד שני, היא הייתה לטובת הילדים פעמים רבות ולכן העריכו אותה מאוד. היא השאירה עלי רושם חזק כמחנכת".
משפחת לוי – דמות לחיקוי
מי שגדל באותן השנים בעיר לוד, זוכר בוודאי את משפחת לוי, שהתגוררה לא רחוק ממשפחת פרץ שהם אף קרובי משפחה. "בתקופת ילדותי בלוד, הערצנו מאוד את דוד לוי שגדל בעיר. הוא היה דמות נערצת ודמות לחיקוי. הוא עבר מסלול כמו שלנו – מהמעברות והגיע עד לתפקיד חבר כנסת ולאחר מכן שר בממשלה". ברבות השנים, עברה שטרית מסלול דיי דומה לו. "כשהוא היה מגיע ללוד – הייתה חגיגה גדולה".
ה'פריקסה' הלודאי שמחזיר לאחור
לכל אחד מאיתנו יש מאכל המזכיר לו את ילדותו. מאכל ביתי, מסורתי או שכונתי. כזה, שהיינו חולמים לטעום את טעמו, ולו, לחזור לרגע אחד בלבד לאחור. עבור הח"כית הטריה, ביקור בעיר, הוא חזרה לשורשים. "כשאני מבקרת בלוד – אני לא מוותרת על ה'פריקסה' הטעים כל כך", היא חושפת. "בילדות, תמיד היה מישהו שמכר את המאכל הזה. הוא מציף בי זיכרונות חמים משנות ילדותי בלוד".
כאן זה בית, כאן זה לב
"לוד מבחינתי, היא הבית החם שהיה לי. היא המקום שבו אתה מוצא את כולם. אתה מכיר את כל הרחוב. קרוב לבית בו גדלתי קיים בית כנסת 'שערי שמיים' שאבי היה שותף בהקמתו. הוא נמצא מול מסגד "אל עומרי" וכנסיית "סנט ג'ורג"'. גרנו כולם בהרמוניה, יהודים נוצרים ומוסלמים. הם היו מכבדים אותנו בלחם הראשון לאחר הפסח ואנו היינו מפנקים אותם חזרה עם מופלטות ושאר מתוקים במוצאי החג. אם אז המודל הצליח, אין סיבה שהיום לא נחיה כך", היא מוסיפה.
רגע לפני סוף הריאיון, היא מדברת על לוד בהווה. "העשייה של ראש העיר עו"ד יאיר רביבו נודעת למרחוק. היא מורגשת בכל פינה ופינה ובכל רחוב ושכונה. יש לו מוטיבציה גדולה לעשות ולשפר את העיר. רואים זאת במערכת החינוך, בה הוא משאיר חותם וכן בכל תחום אחר".
שטרית פונה אל תושבי לוד ומאחלת להם לפרוץ את תקרת הזכוכית. "ישנם החושבים שבלתי ניתן לשבור אותה, אך אם רוצים – מצליחים. אני יודעת שבלוד יש בית ספר עם אחוז הבגרות הגבוה ביותר. זה מראה על אות למופת ושיש לאן לשאוף. תשקיעו –ותצליחו"….
